“אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה-עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ”
אחרי שהעלה דוד המלך את ארון ה’ לירושלים הוא חזר לביתו, “וַיְיָ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו”. אז חשב דוד המלך לבנות את בית המקדש, שלאחר שינוחו מן המלחמות מִצְווָה על ישראל לבנות את בית המקדש, ועל המלך מוטל לעשות ולצוות את ישראל. לכן אומר דוד המלך לנתן הנביא: שישאל את פי ה’ על בנין הבית ובאיזה מקום יִבָּנֶה.
דוד המלך רואה את עצמו יושב בבית ארזים מפואר, אך ארון ה’ יושב בתוך אוהל וכן כל כלי הקודש: המזבח, השולחן, מנורת הזהב… דוד המלך מרגיש שכל יום שבית המקדש אינו בנוי זה עינוי גדול עבורו. דוד המלך כל כך משתוקק לבנות את בית המקדש עד כדי כך שהוא נודר נדר: שלא יתן שינה לעיניו עד אשר ימצא את המקום המדוייק שעליו יִבָּנה בית המקדש. “זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה, עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב” (תהלים קל”ב).
במסכת ברכות ג’, ע”ב מובא: אמר רב אושעיא, אמר רבי אחא, כך אמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. רבי זירא אמר: עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס (שהסוס אף פעם לא נרדם, אלא שהוא תמיד מתנמנם ומתעורר אחרי 60 נשימות, מתנמנם ומתעורר). מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות.
ב”ספר רבי שמעון בר יוחאי” מובא: …דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום שהשינה הוא אחד מששים במיתה, ודוד משום מקומו שהוא חי, לא יָשָן אלא ששים נשימות. כי עד ששים נשימות חסר אחד הוא חי, משם והלאה (מ-60 נשימות ומעלה) טועם האדם טעם המוות ושולט עליו הצד של רוח הטומאה…
לאחר שדוד המלך התענה וטרח ויגע, גילה לו הקב”ה את מקום בית המקדש ביד גד החוזה, “וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ: עֲלֵה הָקֵם לַיְיָ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי” (שמואל ב’ כ”ד).
ובדברי הימים א’ כ”א, כ”ב: “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן: לֹא, כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא. כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לַיְיָ וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם. וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת. וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיְיָ וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, וַיִּקְרָא אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר יְיָ לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ. בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ יְיָ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם… וַיֹּאמֶר דָּוִיד: זֶה הוּא בֵּית יְיָ הָאֱלֹקִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל“.
וכאשר בא שלמה לבנות את בית המקדש נאמר (בדברי הימים ב’ ג’): “וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְיָ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי”. וזה היה בית המקדש הראשון, שהיה מכוון כנגד בית המקדש שבירושלים של מעלה, והיו בו כל חמשת הדברים שהיו חסרים בבית שני: הארון, הכפורת, האש, השכינה ורוח הקודש. וכאשר עלו ישראל מגלות בבל לבנות את המזבח בבית המקדש השני, עלו עמהם שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי אשר הראו להם היכן היה מקומו המדוייק של המזבח בהר הבית.
שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד עליהם מלך, להכרית את זרע עמלק ולבנות את בית המקדש. ודוד המלך מרגיש שזה הזמן המתאים לבנות את בית המקדש. “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה”. נתן הנביא יודע שדוד המלך ראוי ביותר לקיים מצווה זו, לכן אומר נתן הנביא למלך: לך עשה את כל אשר בלבבך, כי ה’ עמך. אבל מיד בלילה ההוא היה דבר ה’ אל נתן הנביא לומר לו שיודיע לדוד: לפי שעה מחשבתו הטובה לבנות את בית המקדש אינה יכולה לצאת אל הפועל. עדיין לא הגיעה השעה הנכונה לבנות את בית המקדש. על הנביא להודיע לדוד במהירות, כיון שדוד כל כך זריז במצווֹת ה’ שהוא יכול כבר לשכור פועלים לבניין בית המקדש. “לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד: …כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם“, ובזכות דוד זרעו ימלוך לעולם “כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם”.
לפי הרד”ק מובא במדרש: מדוע דיבר הקב”ה אל נתן באותו הלילה? אמר ר’ סימון: אמר הקב”ה לנתן – האיש הזה נדרן הוא, “אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי”… שמא יאמר: איני אוכל ואיני שותה עד שאבנה את בית ה’. מהר אמור לו: לא אתה תבנה.
אך למרות ששלמה בן דוד יבנה את בית המקדש, הבית יִקַרֵא על שם דוד: “מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד” (תהלים ל’). שהיה דוד חביב על הקב”ה, יום אחד של דוד מאלף עולות שהקריב שלמה. ולכן יסודות בית המקדש שהניחם דוד, לא נחרבו.