דוד נמשח למלך ע”י שמואל הנביא

 “וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל: עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל (זהו המקום היחיד בתנ”ך בו נאמר שמתאבלים על בן אדם חי) וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל? מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ” (שמואל א’ ט”ז). למרות ששמואל הנביא התאבל על שאול, הוא הזדרז לקיים את מצוות ה’, וזאת אף על פי שהיה בכך משום סכנת נפשות: למשוח מלך חדש כאשר שאול המלך עדיין מולך.

לזקני בית לחם אשר חרדו לקראתו וקיבלוהו בחרדת קודש, היה ברור כי שמואל נביא ה’, השקול כמשה ואהרון, בא אליהם אך ורק בשליחות ה’. ואכן, שמואל הנביא בא אל בית לחם למשוח את דוד למלך ישראל חי וקיים, את משיח בן דוד – להמליך את משיח ה’. ולמרות ששמואל הנביא מגיע במשיחת משיח בן דוד אל פסגת חייו, אינו יכול להשתחרר מאהבתו לשאול ומכשלונו של שאול. הוא הולך להמליך את דוד כאשר שאול המלך עדיין מלך.

שמואל מגיע לבית ישי, וכאשר הוא רואה את אליאב בכור ישי יפה וגבה קומה כשאול, הוא חושב כי בו בחר ה’ למלך, אך הקב”ה אומר לו: “אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיְיָ יִרְאֶה לַלֵּבָב”. למרות היות אליאב גבוה, מרשים, תלמיד חכם, ירא שמים… הוא נפסל למלוכה. אמרו חז”ל: אף על פי שהוא יפה מראה אינו הגון למלכות על פי מידותיו. עם ישראל זקוק למנהיג בעל מידות, ואליאב היה כעסן. “כל הכועס, אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים, מורידים אותו”. כאשר הגיע דוד למקום המערכה עם הפלישתים נאמר: “וַיִחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד”. וגם מידת הקינאה היתה בו באליאב, באומרו לדוד: “לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ, וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ”.

כאשר ישי מעביר את בניו בזה אחר זה לפני שמואל הנביא, בא שמואל הנביא ליצוק שמן על ראשם, אך השמן היה בורח לאחוריו. “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר (נשאר, או מלשון שיריים) הַקָּטָן” (דוד היה אז בן 28 שנים, אך היה מקטין ומצניע את עצמו כשיריים), “וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה”.

כאשר רואה שמואל את דוד “אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי”, הוא חושש: שמא אדמוני מרמז לשפיכות דמים? “וַיֹּאמֶר יְיָ: קוּם מְשָׁחֵהוּ” (קום, משיחי עומד ואתה יושב?), “כִּי זֶה הוּא!” כאשר הגיע דוד, רץ השמן מעצמו וניצוק בראש דוד (מדרש תנחומא), ובילקוט מכירי תהלים קי”א מובא: וכיון שבא ליצוק השמן על ראש דוד, ראה שמואל השמן רץ מעצמו וניצוק על ראשו, ונקרשו עליו הטיפות של השמן כאבנים טובות ומרגליות, וחזר קרן השמן מלא כמו שהיה.

דוד נבחר למלך למרות מראהו האדמוני המרמז על כעס ושפיכות דמים. מראהו המבלבל של דוד הוא סוד ההסתרה העצומה שעושה הקב”ה לדוד ולזרעו, כדי שלא יהיה קטרוג על הנשמה העצומה הזאת. האדם אינו נקבע לפי מראהו החיצוני, אלא לפי פנימיותו, תכונותיו ומידותיו. גם עֵשָו היה אדמוני – אך עַשָו חי על חרבו. ודוד הוא לא רק אדמוני אלא אדמוני “עם יפה עיניים”. אמנם היה על חרבו, אך דוד כל ימיו נלחם רק את מלחמות ה’, ומפני הדמים הרבים ששפך לא בנה את בית המקדש. “הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט”, דוד המלך שפך דם רק על פי התורה, על מנת להשמיד את אוייבי ישראל ולהגיע למצב של שלום לישראל מפני כל אוייביהם, וכהכנה לבניין בית המקדש ע”י שלמה בנו. ואף על פי שהיה דוד אדמוני, ולפי מראהו החיצוני לא היה בוחר בו שמואל הנביא למלך, עם כל זאת אמרו חז”ל: שהיו בדוד המלך שני כוחות ולכן נקרא “עדינו העצני”: שבשעה שהיה יוצא למלחמה – היה מקשה את עצמו כעץ, ובשעה שהיה לומד ועוסק בתורה – היה מעדן את עצמו כתולעת.

דוד היה מלא ענווה ומסירות, היה עושה עצמו כשיריים (עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן…) והיה מאוד מסור לצאן. ראה הקב”ה את מסירותו לצאנו, אמר הקב”ה: ראוי זה להיות רועה את עמי. הענוה נחשבת לאדם כאילו הקריב כל הקורבנות כולם. מובא ב”מסילת ישרים” לרמח”ל: מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר: “זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה” (תהלים נ”א, י”ט). אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: בנַי אני חושק בכם, שאפילו שאני משפיע לכם גדוּלה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדוּלה לדוד, אמר: “וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם” (תהילים פרק כ”ב, ז’).

שאול נמשח למלך מפך השמן

שאול נמשח למלך ע”י שמואל הנביא בשמן אפרסמון ומפך השמן, שהוא כלי נשבר שאין לו תקנה, ולכן לא נמשכה מלכותו.

שאול כשמו כן הוא: היה מושאל למלכות (שאול: שהשאילו אותו, בהשאלה), ואין מלכותו חוזרת אלא פוסקת. שהרי מבריאת העולם המלוכה שייכת לזרע דוד, שהוא גילגול אדם הראשון. וכל סיבת בחירתו של שאול למלכות היתה רצון העם, ולכן נבחר איש שהוא גם צדיק אך גם גבה קומה אשר ימצא חן בעיני העם. בניגוד לשאול שהגיע בעצמו אל הנביא אשר המליכו, שמואל הנביא מגיע בעצמו אל בית ישי בשליחות ה’, כדי להמליך את דוד.

דוד נמשח למלך מן הקרן

דוד נמשח בקרן שהיתה באוהל מועד עם כלי שמן המשחה, והיתה מוכנה ומזומנה למשיחת מלכי בית דוד, ונמשח בשמן המשחה אשר הכין משה רבינו.

כבר במשיחתו של דוד מן הקרן היה זה סימן להמשכת מלכותו. כשם שהקרן מנגח לכאן ולכאן, כך דוד מנגח במלכות הוא ובניו ובני בניו. דוד מָלַך לא רק בשל רצון העם, אלא כי הגיע הזמן שהמשיח ימלוך, המלך אשר נבחר ע”י הקב”ה. ומיד עם משיחתו צַלְחָה עליו רוח ה’, ורוח ה’ סרה מעם שאול.

משיחת המלכים על פי ה’ היתה מוטלת על הנביאים, ולמרות שצדוק הכהן משח את שלמה למלך היה שם עמו גם נתן הנביא, כמו שכתוב: “וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה” (מלכים א’, א’, ל”ד). לפי הרד”ק: משיחת המלך היתה ע”י יציקה מן השמן בתחילה על ראש המלך, ואחר כך היה מושח ממנו כצורת נזר בין ריסי עיניו, ואת השמן הנשאר בקרן היה יוצק על ראשו. לפי רלב”ג: “וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא”: ידענו כי שמן המשחה שעשה משה נעשה לדורות כמו שנזכר שם ולא נעשה עוד זולתו. ואין הכוונה במשיחה שימשחהו כולו בשמן ההוא, כי לא יספיק השמן ההוא לזה, ולא ימשח בו כי אם חלק מהנמשח. והנה היתה משיחת המלך על ראשו… וראוי שתהיה המשיחה הזאת במקום בו נמצא כתר המלכות.

במשיחת דוד נמשחו כל צאצאיו אשר יקומו אחריו, כמו שבמשיחת אהרן ובניו נמשחו כל הצאצאים הבאים אחריהם להיות כהנים. ולכן לא הוצרכו למשוח אחרי זה כי אם את הכהן הגדול. ואת שלמה בן דוד משחו רק מפני מחלוקת אדוניה.

מה טעם המשיחה בשמן?

אמרו חז”ל: כשם שהשמן צף למעלה ואף אחד אינו צף מעליו ואינו מקבל תערובת, כך יתגדל המלך מעל כל אחיו ויהיה נקי כשמן שאינו מקבל שום תערובת.

כעת התברר לישי כל אשר היה עם דוד מאז היותו בבטן אמו ועד היום, וככל אשר השכילה אמו והשכיל בנו לכסות, ישי הבין את גדולת אשתו וגדולת דוד בנו. וכפי ששמר דוד את סודו לפני שנמשח למלך, כך שומר דוד את סודו גם לאחר שנמשח למלך. ולמרות שדוד נמשח למלך לעיני אחיו, יחסם אליו לא השתנה.

“וַתִּצְלַח רוּחַ יְיָ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא”, מהיום ההוא של משיחת דוד למלך, דוד החל לעלות מעלה מעלה ושאול החל לרדת. על דוד צלחה רוח הנבואה, ומשאול סרה רוח ה’. לפי הרד”ק: רוח ה’ – הכוונה לרוח הקודש שנולדה בדוד מהיום בו נמשח למלך והלאה. ואמר השירים והמזמורים ברוח הקודש שנולדה בו, וגם רוח הגבורה התעוררה בו.

רוח ה’ סרה מעם שאול המלך “וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ”, עבדי שאול מציעים לו שיבקשו איש יודע נגן בכינור, אשר ינגן לפניו בהיות עליו רוח ה’ רעה וייטיב לו. “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי. וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי: יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וַיְיָ עִמּוֹ” (שמואל א’, ט”ז, י”ז-י”ח). שאול המלך שולח אל ישי: “שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן”, ודוד הופך לנושא כליו של שאול. כאשר שורה הרוח הרעה על שאול המלך, לוקח דוד את הכנור בידו ומנגן “וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה” ושאול אוהב את דוד וממנהו לנושא כליו: “וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים”.