דוד מקדש שם שמים ברבים
“וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם”. הפלישתים מעמידים פנים שאינם רוצים במלחמה ושפיכות דמים, לכן הם מטיחים דברים נגד שאול ואיש ישראל ואומרים: אם ה’ אתכם, למה תהיו מעוניינים במלחמה? הביאו איש אחד מכם אשר ילחם בגָלְיָת וה’ אלקיכם יושיעכם מידו.
ואז יוצא גָלְיָת – הענק הפלישתי, גובהו שש אמות וזרת (כלומר: יותר משלושה מטר גובה, אמה=57.6 ס”מ), “וְכוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחשֶׁת. וּמִצְחַת נְחשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו”. גָלְיָת הפלישתי עם כל כלי הברזל והנחושת מלא גאווה, בטוח בנצחונו, עומד ומחרף וקורא בהתרברבות לעבר ישראל כדי להפיל את רוחם ולנטוע פחד בלבם. “וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי (מה אתם מתפארים ב”אנכי” שלכם? – “אנכי ה’ אלקיך”) וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ (בחרו) לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי – וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו – וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד”.
שאול וכל ישראל שומעים את דברי הפלישתי “וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד”, כי לא נמצא איש גיבור אשר ילחם בגָלְיָת ולא ידעו מאין תבוא הישועה. ההחלטה כאן קשה מאוד: כל גורל ישראל תלוי באדם אשר ילחם בפלישתי, אם יפסיד במערכה נגד הפלישתי – יְאַבְּדוּ ישראל את חירותם ויהיו משועבדים לפלישתים. הכל מונח כאן על כתפי האיש מישראל אשר יתאים להילחם בפלישתי, רק שעדיין לא היה בנמצא איש כזה.
מדוע נפל פחד על שאול ועל מחנה ישראל? כיצד יתכן ששאול המלך לא מצא גיבור הראוי להלחם בגָלְיָת הפלישתי? הרי שאול בעצמו הוא איש מלחמה, הוא כבר נלחם בפלישתים ונחל נצחונות: “וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל: שְׁלשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב. וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן (שמואל א’, י”ג)… וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים… וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וְפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם, וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו: בְּמוֹאָב, וּבִבְנֵי עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם, וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ… וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם, וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב” (שמואל א’, ט”ו).
מדוע לא שלח שאול המלך את אחד הגיבורים שלו? או את יונתן בנו גיבור החיל אשר נלחם בגבורה בפלישתים? “וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע”… הסיבה היא: לאחר ששאול נמשח למלך וכאשר רוח ה’ לבשה את שאול, אזי ברוח ה’ הוא הדביק את ההמונים להתגבר במלחמות. וכאשר סרה ממנו רוח ה’ – סרה גם מהעם רוח הגבורה שהיתה לו, כיון שרוח הגבורה אינה קשורה לכח פיזי אלא לכח רוחני. ובינתיים בטחונם של הפלישתים הולך וגובר: “וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב”, לפי מסכת סוטה מ”ב, ב’: היה הפלישתי מתייצב פעמיים ביום: בבוקר ובערב, כדי לבטל את ישראל ממצוות קריאת “שמע” של שחרית וערבית, כיון שידוע שבכח קריאת “שמע” ישראל ניצולים מאוייביהם וזוכים לישועות. וכך עשה במשך ארבעים יום.
שלושת בני ישי הגדולים הלכו אחרי שאול למלחמה “וְדָוִד הוּא הַקָּטָן” אפילו למלחמה אינו ראוי, הוא נוטש את הצאן על שומר, בא במצוות אביו למחנה כדי לפקוד את שלום אחיו, ושם הוא שומע את חרופיו וגידופיו של גָלְיָת הפלישתי הערל.
דוד יודע בנפשו, שיש בכוחו וגבורתו להכות את גָלְיָת גיבורם של הפלישתים, כפי שהיכה את אחד האריות והדובים במדבר אשר התקרבו לעדר, וזאת אפילו מבלי להסתכן וגם ללא צורך בנס. גם לחרב אינו זקוק, די לו בקלע ואבן קטנה אחת שיקלע בעוצמה אל תוך מצחו של גָלְיָת ולא יחטיא. איש לא ידע מה רב וגדול כוחו של דוד מאז ומתמיד, גבורתו היתה מכוסה מעיני הבריות. אך בכל זאת היה דוד מאוד צנוע ומלא ענווה וחושש לפרסם את גבורתו, שמא יאמרו שראוי הוא לתהילה, “וְאָנֹכִי תוֹלַעַת, וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם”. לכן חשב דוד כיצד לכסות על המעשה הגדול שהוא עומד לעשות, כאשר יתנדב להלחם בגָלְיָת הפלישתי ולהסיר את החרפה מעל ישראל.
כדי להסוות את גדולתו ולהצניע את גבורתו, נאחז דוד בדברי הכרוז של המלך שאול: “וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל”. דוד שואל את האנשים: מה יֵעשה לאיש? כדי שלאחר ניצחונו יחשבו שהוא נלחם רק כדי לשאת את בת המלך לאשה ולהיות חתן המלך, ולא יֵדעו כמה רב כוחו וכמה בוערת בו אש קנאת ה’.
“וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, וַיִחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד, וַיֹּאמֶר, לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ? וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד: מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה?”… למרות שדוד כבר נמשח למלך, היחס אליו נשאר מתנכר, והוא עדיין רועה את צאן אביו מדי פעם, כאשר רוחו של שאול המלך טובה עליו וכאשר שאול המלך אינו זקוק לנגינתו. אך למרות הכל דוד שומר על הענווה ומקטין את עצמו, הוא נוהג כבוד באחִיו הבכור כמו קודם, ועונה לאחִיו בדברים רכים.
למרות שדוד שומע את כרוז שאול המלך, הוא שואל שוב ושוב: מה יֵעשה לאיש אשר יכה את הפלישתי הלז? ומשיבים לו: “יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ”… “וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה, וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן”.
גם בדברו אל שאול לפני המאבק עם גָלְיָת, הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים מקנאת ה’ הבוערת בלבו מפני חרופיו של הפלישתי. ובדברי ענווה ותפילה הוא מסַפר לשאול את מעשהו עם הארי והדב ושם בטחונו בה’: “יְיָ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה”.
כאשר נותן לו שאול את מדיו, הוא מסירם מעליו כדי שלא יתנו בו כל העם את עיניהם וגם כדי שלא לצער את שאול ולא לגרום לו עוגמת נפש. הוא רוצה להישאר צנוע וענו, להסוות את גדולתו וגבורתו ולהקטין את עצמו, הוא סומך רק על הקב”ה ולא על מדים או כלי נשק. שאול המלך שולח את דוד להילחם בגָלְיָת הענק הפלישתי ומברכו: “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֵךְ וַיְיָ יִהְיֶה עִמָּךְ”.
כעת עיני כל ישראל נשואות אל המערכה בין דוד וגָלְיָת. לא דוד הקטן עומד כעת מול הפלישתי המחרף, אלא חרב ישראל וגורל ישראל נטוי כעת על ראש הפלישתי.
ניצחון דוד על גָּלְיָת
גָלְיָת מחרף ומגדף את ישראל ומעליבם, מתגרה בישראל השכם והערב ואומר: תנו לי איש שילחם נגדי, וישראל מאוד חוששים. דוד מחליט לנקום את נקמת עמו, לבו מלא קינאת ה’, הוא לא מתנה תנאים, כל מטרתו היא לקדש שם שמים ברבים ולחסל את הפלישתי המחרף ומגדף את ישראל. “וַיֹּאמֶר דָּוִד: ….כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים?”
גָּלְיָת הענק הפלישתי איש גבוה וגדול מימדים ובעל חזות מאיימת. גובהו שש אמות וזרת, יותר מ-3 מטר גובה! כל גופו מוגן ומוקף בברזל ונחושת במשקל כבד מאוד: כובע נחושת על ראשו, והוא לבוש ומוגן בשיריון קשקשים במשקל 5,000 שקלים נחושת! על רגליו מיצחת נחושת, ובין כתפיו כידון נחושת. ועץ חניתו “כִּמְנוֹר אֹרְגִים”, כלומר: עץ החנית הרבה יותר גדול, כבד וגס מהמקובל. להבת החנית שוקלת 600 שקלים ברזל!
אין כל ספק שחזותו של גלית מעידה על כוחו הפיזי העצום, במיוחד לאור המשקל הרב של שיריון הברזל והנחושת וכל כלי המלחמה אשר הוא נושא על גופו. כל חזותו מטילה אימה, ובנוסף לכל גם הולך לפניו נושא הצינה, הנושא מעין מגן מתכת כדי להגן על גָּלְיָת ממכת חרב וחנית. במבט ראשון נראה שאין שום סיכויים כנגדו.
דוד ניגש אל הפלישתי ללא שיריון עליו וללא חרב בידו וללא כלי מלחמה, הוא יודע שכלי מלחמה לא יעזרו כאן, רק נס של הקב”ה יכול יעזור. דוד ניגש עם מקלו בידו, חמישה חלוקי אבנים (אבנים חלקות) מן הנחל בתוך כלי הרועים אשר לו בילקוט והקלע בידו, דוד מתייחס אל הפלישתי כמו אל אחת מחיות הטרף בה נתקל ברעותו את הצאן. הנשק האמיתי של דוד הוא: גודל בטחונו בקדוש-ברוך-הוא ומסירותו העצומה לקדש שם שמים ברבים.
לפי המדרש: חמישה חלוקי אבנים כנגד: חמישה חומשי תורה אשר ביזה גָלְיָת הפלישתי. חמישה: אחד כנגד שמו של הקדוש-ברוך-הוא אשר חרף הפלישתי, אחד כנגד שמו של אהרון ושלושה כנגד שלושת אבות העולם: אברהם, יצחק ויעקב.
בראות הפלישתי את דוד נער אדמוני ויפה עיניים, שלפי מראהו אינו מתאים למלחמה כלל, ועוד ניגש אליו בחוצפתו במקל ואבנים במקום בכלי מלחמה, הוא מבזה את דוד ואומר לו: “הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?”
גָלְיָת רואה מולו רק את הנקמה ואת רצונו לנקום בדוד על עלבונו, על שבא אליו במקלות כפי שבאים אל כלב. “וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹקיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה”. “לְכָה אֵלַי” כיון שגליית הפלישתי, מפאת כובד כלי הברזל והנחושת אשר עליו היה כבד מכדי ללכת אל דוד (רד”ק).
במסירות נפש ובבטחון מלא בה’, מבלי לחשוש כלל מן הפלישתי, דוד רוצה לקדש שם שמים ברבים במלחמה הזו. “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָ-א-וֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ”. דוד אומר לגָלְיָת שהוא אינו בוטח בכח בשר ודם אלא רק בה’, וה’ יסגיר בידיו גם את כל מחנה פלישתים. דוד מדבר ברוח הקודש ואומר לפלישתי: “הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְיָ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ”. וכל האומות יֵדעו ויכירו שיש אלקים בישראל: “וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל”. ובכך יֵדעו גם ישראל אשר חשבו שהקדוש-ברוך-הוא יושיעם באמצעים טבעיים, שלא בחרב ובחנית יושיעם ה’: “וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ, כִּי לַיְיָ הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ”.
דוד שולח את ידו אל הכלי, לוקח משם אבן וקולע במצחו של הפלישתי. האבן טובעת בתוך מצחו של גָלְיָת והוא נופל על פניו ארצה. כולם רואים כאן את השגחת ה’ הגלויה. לא עזרו לפלישתי לא השריון ולא הקשקשים ולא כובע הנחושת וכלי הברזל, דוד גבר עליו באבן פשוטה. ואמרו חז”ל: כל אחת מחמשת האבנים שנטל דוד אמרה: אני אהרוג את הפלישתי! והקדוש-ברוך-הוא עשה נס והתאחדו כל האבנים לאבן אחת.
“וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד” ולא הצליח דוד לפתוח את חרב גָלְיָת. והיה שם אוריה שהיה נושא כליו של גָלְיָת הפלישתי. אמר לו אוריה: אם אני פותח לך את החרב, תתן לי אשה יפה מעָמך? אמר לו דוד: הן. פתח החרב ואח”כ נתגייר ונתן לו את בת-שבע. ובשל הקלות בה נתן דוד את בת ישראל לאוריה החיתי, הקב”ה דיקדק עמו ונתן לאוריה את בת זוגתו האמיתית של דוד.
דוד נטל את חרבו ממנו וכרת את ראשו של גָלְיָת. דוד הביא את ראש הפלישתי וחרבו לפני שאול, ומשם לקח דוד את ראש הפלישתי ויביאהו לירושלים, לבשר לנשים והטף ולפרסם את הנס שעשה ה’ לישראל, ואחר כך סבב עמו בערי ישראל לפרסום הנס.
לאחר שהרג דוד את גָלְיָת הפלישתי, הוא הביא את כל אותם תכשיטים למקדש לאוהל מועד בנוב, וגם הקדיש את כל אותם כלים מכסף וזהב שהיה גָלְיָת מלובש בהם, וגם את חרב גָלְיָת לוטה בשמלה הניח שם לזכרון הנס הגדול הזה. וכל מי שבא אל אוהל מועד בנוב לזבוח או להתפלל, היה רואה את חרב גָלְיָת וזוכר את הנס שעשה ה’ לישראל, ומודה לקדוש-ברוך-הוא ומגדיל את בטחונו בה’.
בראות הפלישתים כי מת גיבורם, החלו לנוס על נפשם. ואנשי ישראל ויהודה רודפים אחריהם עד שערי עקרון, ויפלו חללי הפלישתים בדרך עד גת ועד עקרון.
“וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ”, דוד ויהונתן כורתים ביניהם ברית, יהונתן נותן לדוד את המעיל אשר עליו, את מדיו, חרבו, קשתו וחגורו. מרוב ענוותנותו יהונתן אפילו מוותר על המלכות למען דוד, שהרי יהונתן הוא היורש הטבעי למלוך אחרי אביו שאול המלך.
מכאן החל כוכבו ואורו של דוד להתנוצץ. דוד זכה לתהילתם העצומה של ישראל אך גם לקנאתו הגדולה של שאול: “וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר: נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה”.
ומן היום ההוא והלאה – שאול רודף את דוד ומחפש עצות ותחבולות כיצד להמיתו.