ויאמר שמואל אל ישי: “הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?” ויאמר: “עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן” (בן 28) “וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן”. דוד היה מאוס בעיני אביו ואחיו שחשבוהו לממזר, ולכן נדחה דוד על ידי משפחתו ונשלח לרעות את הצאן הרחק מביתו ומשפחתו. ושם רחוק ומבודד מביתו, ביקש דוד את קירבת האלקים. “טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ” תהלים קי”ט. דוד היה שמח בייסוריו ונותן עליהם הודאה לה’, שאילולא הייסורים לא היה זוכה לדבקות כה גדולה באלקים חיים. משפחתו אשר שלחה אותו לרעות את הצאן במדבר לא ידעו שבכך הם בעצם שולחים את דוד על מנת להכינו למלכות.

למרות שדוד המלך היה אדיר במלכים, חסיד בחסידים, ראש לחכמים, ענו בענווים, צנוע שבצנועים, ראשון ואחרון למשוררים – לא היה אדם שהצטער כל ימי חייו כדוד המלך. מתחילת ברייתו נולד הוא לצער וייסורים שלא עזבוהו עד יומו האחרון. שונאיו היו רבים יותר ממספר שערות ראשו: “רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם”. גם לאחר שנלקח לנגן לפני שאול המלך, ולמרות שנעשה אהובו של המלך ונושא כליו, אף על פי כן אין מניחים לו מלרעות את צאן אביו. דוד המלך הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בבית לחם.

רועה נאמן

משחר ההיסטוריה האנושית היו אבותינו רועי צאן, ובצאן הם נבחנו: הבל אחי קין היה רועה צאן, אברהם אבינו היה רועה צאן, גם יצחק אבינו וגם יעקב אבינו היו רועי צאן. כל השבטים בני ישראל/יעקב היו רועי צאן וכך הציג אותם יוסף הצדיק בפני פרעה, כאשר הגיעו למצרים. משה רבינו היה רועה צאן, הוא רעה את צאן יתרו, כאשר ברח לו גדי הוא רץ אחריו והשקה אותו כי צמא היה, הרכיבו על כתפו והחזירו לעדר. גם שאול היה רועה את הבקר: “וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה” (שמואל א’, י”א), וגם דוד המלך היה רועה צאן.

רעיית הצאן התנהלה במדבר (דוד אומר: את הארי והדוב… וזה מבהיר שדוד רעה את הצאן במדבר, שהרי ארי ודוב אינם מצויים בתוך מקום ישוב). לרעות את הצאן במדבר היתה מעלה עצומה, הרועה במדבר בודד הוא עם עצמו, זוהי יכולת התבודדות עם הבורא והבריאה האומרת: קירבה עצומה אל בורא העולם. במדבר הרועה דואג לכל צורכו ומחסורו של הצאן: מזון, מים, המלטות, גֵז וכו’. הרועה יכול לנהוג עם הצאן במדבר כאוות נפשו: אם באכזריות ואם במסירות נפש – אף אחד לא רואה, אף אחד לא יֵדע על כך במדבר הרחוק ממקום ישוב, רק הוא עצמו ובוראו. הצאן אפילו אינו מתלונן, ככל שיכו את הצאן או יתאכזרו אליו – הוא שותק וממשיך הלאה, אינו מראה שום התנגדות לכלום או מחאה כל שהיא, הצאן תלוי רק בחסדי הרועה. וכאן ברעיית הצאן מתגלה גדולתו של דוד המלך ומסירותו הרבה. “יְיָ צַדִּיק יִבְחָן” – הקב”ה בדק את דוד בצאן ומצאו רועה נאמן. “וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ, לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ”. כאשר ראה הקב”ה את חוכמת דוד ומסירותו לצאנו, את חמלתו ורחמיו על צאנו, אמר הקב”ה: ראוי זה להיות רועה את עמי, ובכך זכה דוד למלכות.

ומהו “מִמִּכְלְאֹת צֹאן”? שהיה דוד כולא את הצאן אלו מפני אלו. שהיה דוד סוגר את הכבשים הגדולים כדי שהקטנים יאכלו תחילה, שאם לא כן, הגדולים היו אוכלים הכל ולא משאירים לקטנים כלום. דוד היה מוציא את הגדיים – ומאכילם ראשי עשבים העליונים שהם רכים, מוציא את התיישים – אחריהם ואוכלין אמצע עשבים שהוא בינוני, מוציא את הבחורים – ומאכילם עיקרם של עשבים שהוא קשה. אמר הקדוש-ברוך-הוא: מי שיודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה את צאני – ישראל. (ילקוט שמעוני תהלים ע”ח).

במדרש מובא: שדוד היה מוסר את נפשו על שמירת הצאן, וכאשר באו ארייה ודב הוא לא פחד, הוא נלחם בהם בחרוף נפש והרג אותם. לפני העימות עם גָלְיָת, דוד אומר לשאול המלך (שמואל א’ י”ז ל”ד): …”רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ”… וכל זה על מנת להציל כבשה… הוא טיפל בצאן במסירות נפש, שמר עליהם שמירה מעולה, גילה אחריות רבה ומסירות עצומה.

דוד והרְאֵם

בשעה שהיה דוד רועה את הצאן הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהוא הר, ועלה עליו והיה רועה. ננער הראם ועמד, והיה דוד רכוב על קרניו ומגיע עד לשמים. באותה שעה התפלל דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא שיורידהו מן הראם. מה עשה הקב”ה? זימן לו אריה אחד. כיון שראה הראם את האריה נתירא ממנו ורבץ בפניו, לפי שהאריה מלך על כל החיות והבהמות. כיון שראה דוד את האריה נתירא הימנו, זימן הקב”ה צבי, קפץ האריה אחריו ודוד ירד והלך לו. זה שנאמר: “הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי” (מדרש שוחר טוב כ”ב).

מדי פעם כאשר היה דוד חוזר לבית לחם לפקוד את בית אביו, היו אנשי עירו רואים את דוד האדמוני, אשר שהה בקור ובחום ובלהט שמש המדבר, בשרו לא היה מעודן בתענוגות הגוף, והם לא ראו את יופיו. אך מאחר שמעולם לא נתפס בקלקלתו, החלו לתלות את הקלקלה במקור קדמון של קלקלה: שהרי הוא בא מרות המואביה, וכל הפסולת אשר יצאה מרות דבקה בדוד לבדו, לעומת צדיקותו של בועז אשר דבקה בישי ובשבעת בניו. למרות הכל, היה דוד יפה עיניים: הוא הביט בעין יפה על כל מה שעבר. היה טוב רואי: הוא ראה רק טוב. ורק לאחר שנמשח למלך וקרב זמנו להתגלות, הפך דוד לאיש תואר ויפה מראה גם בעיני רואיו.