נשמת דוד המלך מגיעה לעולם דרך בועז ורות המואביה
רות המואביה היא כלתה של נעמי אשת אלימלך. אלימלך מלשון: אלי יבוא מלך, אֵלַי מלך, אל המלך. אלימלך בעל נעמי איש מיוחס ומכובד משבט יהודה יורד לשדה מואב עם אשתו ושני בניו ומתברר בסופו של דבר: שהירידה היתה לצורך עליה. אלימלך יורד בלא יודעין כדי להוציא ממואב מלך: את דוד המלך, את מלך המשיח באמצעות רות כלתו.
במגילת רות פרק ד' מובא: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן… וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ: עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד"…
בועז שהיה מגדולי ישראל נושא לאשה את רות המואביה (שהתגיירה כמובן), השבה עם נעמי חמותה משדה מואב, בידיעה ובהסכמת הסנהדרין. ולמרות הנאמר בספר דברים פרק כ"ג: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְיָ עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"… בועז חוזר ואומר: עדים אתם היום, שהיה זה היום אחרי שנתחדשה ההלכה – מואבי ולא מואבית, עמוני ולא עמונית, כיון שאין דרך הנשים לצאת ולקדם את פני הבאים בלחם ומים. אך עדיין מתיירא היה הגואל – דודו של בועז, לקחת את רות לאשה (רות ד'): "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי". והיו אנשים שאף על פי שלא הרהרו אחרי ההלכה, הרהרו אחרי מעשה בועז: מואביה זו, אפילו מותרת היא לבוא בקהל, עד ביתו של בועז היא צריכה להתעלות?
בועז ורות הגיורת מלאי הענווה והגדוּלה, מעמידים את דוד המלך שהוא: "יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וַיְיָ עִמּוֹ") שמואל א' ט"ז). ואעפ"י שבועז היה זקן, הוליד ממנה בן. ואמרו חז"ל שבועז מת באותו הלילה, ולמחרת הכל השכימו להלוייתו. ומובא בספר התודעה: שבועז לא היו כתובות לו שנים בספר החיים, ועיכבוֹ הקב"ה עד שיתן זרע לרות, כדי להעמיד את דוד. כיון שמילא את רצון ה' מיד הלך לעולמו. אך אלה שטעו ראו בכך יד ה' שהיתה בבועז להענישו על ש"פגם" במשפחתו. שוב נתכסה אורו של משיח, רבים אמרו: הלואי שלא יֵצֵא ולד מן הנישואין הללו. אך הקב"ה היה מצפה לאותו ולד מתי יצא. וכשנולד בן לרות, לא מצאנו בכתוב ששמחו בו, אלא הנשים השכנות לנעמי, הן ששמחו והן שקראו לו בשם. והיכן כל גדולי המקום והזקנים שקודם לכן ברכו את בועז? אין הם נזכרים כאן. אולי גם הם נבהלו כאשר ראו את מיתתו של בועז מיד לאחר שנשא את רות, הם חששו שמא היה כאן חס וחלילה מכשול של שגגת הוראה ומעשה.
ולאחר שבאה רות בקהל ה', שוב נסתמו מעיינות הלכה זו מעיני רבים מחכמי ישראל, והחלו מהססים בדבר, אך כאשר גדל עובֵד וראו כי צדיק הוא, התאוששו ואמרו: שאם היה חס וחלילה פְּסוּל בנישואין הללו, לא היה יכול להיוולד מהם צדיק וקדוש כעובד. דעה זו התחזקה יותר לאחר שנולד ישי, והכל ראו שהוא טהור ושלם, שלא חטא מימיו. אז אמרו: שרוח ה' דיבר בבועז והזקנים כשטיהרו את רות לבוא בקהל ה'. במסכת ברכות ז' ע"ב מובא: מאי רות? אמר רבי יוחנן, שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו לקדוש-ברוך-הוא בשירות ותשבחות. והנה נולדו לישי בבית לחם ששה בנים, כולם צדיקים. כעת משנולדו שלושה דורות של צדיקים בטהרה ובקדושה גדולה, הבינו כולם שבית ישי כולו טהור וזך – עד שנולד דוד.