בימי עלי הכהן ובניו היה ארון ה' במשכן שילֹה. וכאשר ניטשה מלחמה קשה עם הפלישתים ונפלו מישראל כ – 4,000 איש, החליטו זקני ישראל לקחת את ארון ברית ה' משילֹה ולהביאו לשדה הקרב. אך המפלה היתה גדולה: ונפלו מישראל 30,000 רגלי ובתוכם בני עלי הכהן, וארון ה' נלקח ע"י הפלישתים אשר הביאוהו לבית דגון אלוהיהם. לאחר הנזקים שהיו לפלישתים וכאשר ראו שאלילם נפל, ושוב נפל גם למחרת וגם ראשו נפל ושתי כפות ידיו כרותות, העבירו את הארון לגת, שם היתה מהומה גדולה מאוד בעיר, ה' היכה את אנשי העיר מקטון ועד גדול. לאחר כל זאת שילחו הפלישתים את ארון ה' לעקרון, אך גם שם היתה מהומת מוות בכל העיר. ולאחר שארון ה' שהה 7 חודשים בשדה פלישתים, שילחוהו הפלישתים לכיוון בית שמש בעגלה חדשה ושתי פרות שלא עלה עליהם עול, והעגלה הגיעה עם ארון ה' לבית שמש אל שדה יהושע בית השמשי. ויך באנשי בית שמש מכה גדולה כי ראו בארון ה', ויך בעם 50,070 איש, ויבואו אנשי קרית יערים ויעלו את ארון ה' אל בית אבינדב בגבעה, וארון ה' נשאר בקרית יערים במשך 20 שנה.

דוד מעלה את ארון ה' מקרית יערים לירושלים

מיד לאחר שכבש דוד המלך את ירושלים, הוא הולך להעלות את ארון ה' מבית אבינדב בגבעה בקרית יערים לירושלים. כל תכלית כיבוש ירושלים היתה להופכה למקום המקדש. דוד המלך מסדר את סדרי הקדושה בישראל, מעלה את ארון ה' למקומו ומחזיר הכל למקומו.

כדי להעלות את ארון ה' הנודד ממקום למקום לירושלים, דוד המלך מוסיף מהעם עוד 30,000 בחורים מעוּלים. "וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אָלֶף" (שמואל ב', ו', א'). לפי מצודות דוד: לפי שהיו רבים נאספים אליו מעת הימלכו, לזה אמר שהוסיף עוד לאסוף אליו את הנבחרים בישראל, להעלות הארון. "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים". וביחד הולכים עִמו 90,000 איש כדילהעלות את ארון ה' לירושלים ברוב עם הדרת מלך. הם מרכיבים את ארון ה' על עגלה חדשה ונושאים את הארון מבית אבינדב, "וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה, וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן, וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְיָ בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף יְיָ בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקִים". עֻזָּה מת כיון שלא נקטו זהירות: במקום לשאת את ארון ה' על הכתף הניחוהו בעגלה. ולא נשאוהו הלויים, ולא נתנו לַפַּרות לנהוג את העגלה בעצמן כפי שעשו הפלישתים. וכאשר שמטו הבקר והארון היה תלוי באויר, למרות שעֻזָּה היה איש צדיק, הוא שלח את ידיו לאחוז בארון ולסמוך אותו, וזה היה אסור. רק ללויים ניתנה רשות לגעת בארון ולשאת אותו. אין ספק שכוונת עֻזָּה היתה טובה, אך איך יתכן לחשוב שארון ה' יפול? הרי כבר ראינו בחציית הירדן, שארון ה' נשא לא רק את עצמו אלא גם את נושאיו. מות עֻזָּה מאוד חרה לדוד, אך הוא לא ויתר על העלאת ארון ה' אל עיר דוד. דוד תיקן שרק הלויים ישאו את ארון ה', ובינתיים הטהו אל בית עובד אדום הגתי שהיה לוי.

בזכות הכבוד הגדול שנהג עובד אדום הגתי בארון ה' במשך שלושה חודשים שהיה בביתו, הקב"ה הסב לו ברכה גדולה בכל ביתו: "וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ יְיָ אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקִים". לפי הרד"ק: הקדוש-ברוך-הוא ברך את בניו ובנותיו של עובד אדום הגתי ואת כל אשר לו. מאז שהיה הארון בביתו, היתה לבית עובד ברכה בבנים ועושר ותוספת טובה בכל דבר. ודרשו רבותינו ז"ל: שמונה כלותיו ילדו ששה ששה בכרס אחד. ובדברי הימים א', כ"ו, ח' מובא: "כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה, וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם".

כאשר נודע הדבר לדוד המלך, הוא מקבץ את זקני ישראל, השרים, הכהנים והלויים כדי להעלות את ארון ה' לירושלים בשמחה, בתרועה ובקול שופר. "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה". הפעם נשאוהו הלויים, כפי הכתוב בדברי הימים א', ט"ו, ט"ו: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְיָ בִּכְתֵפָם, בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם". לפי הרד"ק: כיון שנשאוהו בכתפיהם במוטות, הרגישו שהארון נושא את עצמו, כלומר: הלווים נושאי הארון לא הרגישו בו, הם הרגישו כאילו אין משא על כתפיהם, ובכך ידעו כי אלקים עוזרם במשא הארון.

ועוד מתואר בדברי הימים, כיצד אמר דוד לשרי הלויים להעמיד את אחיהם המשוררים בכלי שיר, נבלים וכינורות ומצילתיים, והלויים העמידו את אחיהם בכלי שיר: במצילתיים נחושת, בנבלים על עלמות, בכינורות על השמינית לנצח… "וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹלְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ מִן בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּשִׂמְחָה".

ואחרי כל ששה צעדים שצעדו הקריבו קורבן, ונתנו לה' תודה על שלא פרץ בהם כמו בעֻזָּה. "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְיָ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא… וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְיָ"… דוד המלך שמח ורוקד בכל הכח. "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ" דוד המלך מסיר מעליו את בגדי מלכותו המפוארים, והולך לפני ארון ה' באפוד בד כדי להַראות ענווה לפני ה'. "וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְיָ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר, וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם, מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת". ומביאים את ארון ה' לירושלים למקומו בתוך אוהל מועד: "וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְיָ וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד, וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְיָ וּשְׁלָמִים".

הרד"ק: עתה שהעלהו דוד לירושלם ויָדעו כי שם ישכון ארון הקודש עדי עד, כי קבלה היתה בידם שירושלים היא עיר הקודש ושם יבנה בית המקדש, למרות שלא ידעו בדיוק באיזה מקום בעיר. עד שבנה דוד מזבח על פי גד הנביא בגורן ארונה היבוסי וירדה בו אש מן השמים, אז ידע דוד כי שם ייבנה בית המקדש. אבל עד אותו זמן לא רצה דוד להכניסו בבית מקורה אלא תחת יריעה כפי שהיה מקודם. וזה הוא הארון שהיו בו הלוחות השלמות (או השלמות והשבורות לדעת מי שאמר לוחות ושברי לוחות מונחין בארון). ולמה לא הביא דוד את הארון לגבעון אשר שם היה אוהל מועד? לפי שידע כי אוהל מועד עתיד לבוא לירושלים, וחשב כי יהיה זה בימיו והוא יבנה את בית המקדש, לפיכך אחר שהביא את הארון לירושלם שאל את נתן הנביא: האם יִבְנֶה בית לה', כי דוד חשב שהוא זה אשר יבנה את בית המקדש.

לאחר שהשיב דוד את ארון ה' למקומו בתוך אוהל מועד, והכין את משמרות הכהנים והלויים והמשוררים, ולאחר הקרבת הקורבנות – ברך דוד המלך את העם בשם ה' וחילק לכל המון ישראל מאיש ועד אשה לכל אחד: חלת לחם אחת ואֶשְׁפָּר אחד – חתיכת בשר, ואֲשִׁישָׁה אחת – נאד מלא יין. ואז, הלך כל העם איש לביתו ודוד שב לברך את ביתו.

כאשר הגיע ארון ה', מיכל בת שאול אשר נשקפה בעד החלון בָּזָה לדוד המלך בלבה, כאשר ראתה אותו מפזז ומכרכר לפני ה'. וכאשר הגיע דוד המלך לביתו יצאה מיכל לקראתו ואמרה: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים". לדעת מיכל כאשר כירכר דוד המלך לפני ארון ה', הוא לא נהג כמלך ישראל. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי יְיָ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְיָ". ואמרו חז"ל: אין לך אדם מישראל שביזה את עצמו על המצוות יותר מדוד. וב"מצודות דוד" מובא: שבעוון שביזתה מיכל את דוד המלך על שהקל בכבודו לפני ארון האלקים – "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". מובא בחז"ל שעגלה אם יִתְרְעָם בנו הששי של דוד המלך היא מיכל בת שאול, והיא מתה בלדתה את בנה.